סע"ש 62802-03-19

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב קבוצת תובעים, עובדי מינהל האכיפה והגנת החוץ, שטענו לזכות לקבלת קהל נוספת על פי הסכם משנת 2000. בהסכם, שחל על עובדי לשכות מינהל האוכלוסין, נקבע כי קבלת קהל נוספת מותנית בביצוע שלוש שעות קבלת קהל בשעות אחר הצהריים. התובעים טענו כי מאחר שהם ביצעו מטלות דומות לאלה שהוטלו על עובדי מינהל האוכלוסין, יש להיות זכאים לאותה תוספת. עם זאת, בית המשפט מצא כי לשונו הברורה והחד-משמעית של הסכם 2000 אינה תומכת בפרשנותם של התובעים. בנוסף, לא הובאו ראיות לכך שהצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים התכוונו שההסכם יחול על עובדי מינהל אכיפה והגנת חוץ, מה גם שמינהל זה הוקם לאחר חתימת ההסכם. כמו כן, התובעים לא עמדו בתנאים שהותוו בהסכם משנת 2017, אשר קבע גם קריטריונים לקבלת התוספת. בית הדין הדגיש כי שעות העבודה של התובעים לא תאמו את הדרישות שהותוו הן בהסכמי 2000 והן בהסכמי 2017, והתובעים לא הביאו כל ראיה המצביעה אחרת. התובעים ניסו גם לטעון להשתק פוגעני על סמך פסק דין קודם (פרשת אוחיון), בטענה שהוא יצר מעשה של בית המשפט. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו והדגיש כי בפרשת אוחיון לא היו מעורבים צדדים זהים וכי המדינה הביעה בבירור את כוונתה לערער על הקביעות שניתנו באותו מקרה. לבסוף, בית המשפט נגע לגופה של המחלוקת, הסכים עם עמדת המדינה והדגיש כי התובעים לא הוכיחו את זכאותם לקבלת הקהל הנוספת. משכך, נדחתה התביעה, ובקשת התובעים להכיר בזכותם לקבלת קהל נוספת נדחתה.