ע"א 401/75

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לסכסוך בין משכיר לשוכר על אי תשלום דמי מפתח שנקבעו בחוזה. השוכר המשיך להתגורר במקום מעבר לתקופת השכירות החוזית, והפך לדייר סטטוטורי, תוך שמירה על תשלומי שכר דירה. השאלה המרכזית הייתה האם המשך קבלת דמי השכירות על ידי המשכיר לאחר הפרת דמי המפתח מהווה ויתור על זכותה לתבוע פינוי. דעת הרוב קבעה כי התנהלות המשכיר אינה עולה כדי ויתור. השופט מני הדגיש כי בעלת הדירה דרשה באופן עקבי את תשלום דמי המפתח ולא ויתרה על זכותה לפינוי. קבלת דמי השכירות לבדה, ללא ויתור מפורש, לא היוותה עילה מספקת לדחיית בקשת הפינוי, במיוחד נוכח חוסר המענה של השוכר לדרישות חוזרות ונשנות. השופט מני גם ייחס משמעות לסעיף חוזי הקובע כי אי מימוש זכויות על ידי המשכיר על פי חוזה השכירות לא יהווה ויתור. השופט שמגר הסכים והדגיש כי התנהלותו של המשכיר, לרבות דרישות בכתב וקבלה מזכה של דמי השכירות, אינה מעידה על ויתור, במיוחד בהתחשב בדיני הגנת הדייר. עם זאת, השופט י' כהן חלק על כך, וטען כי הסכמתה ארוכת הטווח של בעלת הדירה לדמי השכירות מבלי להתעקש על תשלום דמי מפתח פירושה שהיא ויתרה על זכותה לפינוי. לדברי השופט י' כהן, מעשיו של המשכיר היוו אישור לשכירות, ותניית הוויתור החוזי לא יכלה לגבור על ויתור מכללא זה. בסופו של דבר, החלטת הרוב אישרה את זכותו של המשכיר לפנות את השוכר, כאשר השופט מני הדגיש את הצורך של השוכרים לכבד את התחייבויותיהם החוזיות. פסק הדין מחזק את העיקרון לפיו תביעות ויתור תלויות עובדתיות וכי משכירים המקבלים דמי שכירות תוך הפרת תנאי שכירות סטטוטוריים חייבים לשמור במפורש על זכויות הפינוי שלהם.