ת"א 47948-12-14

תקציר

התובע תבע את הנתבעים, הבעלים הרשומים של מגרש 9, לקבלת פסק דין הצהרתי המאשר את זכות המעבר שלהם בחלק הדרומי של מקרקעי הנתבעים, המוביל למגרש 14 של התובעת. התובע טען כי זכות הקדימה שלהם נבעה ממספר מקורות, לרבות הסכם מכללא עם הנתבעים, יצירה סטטוטורית באמצעות תכנית מתאר, ומכוח שנים של שימוש. כמו כן ביקשו הנאשמים צו לתיקון קו הגבול בין שתי החלקות ולהריסת חומה שבנו הנאשמים, שחסמה את המעבר לרכושם. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה, בטענה כי אין יריבות בין הצדדים שכן התובע לא הוכיח די הצורך את זכויותיו במגרש 14. עוד נטען, כי טענות התובעת בדבר תיקון הגבולות תפוסות, וכי כל ההסכמים בדבר זכות הקדימה אינם מחייבים שכן לא היו בכתב, כנדרש בחוק. בית המשפט מצא כי התובעת הצליחה להוכיח אינטרס טובת הנאה בזכות המעבר על פי תכנית המתאר, אשר היה בעל מעמד נורמטיבי והגביל את זכויות הקניין של הנתבעים. התכנית התוותה כביש ברוחב 12 מטרים לאורך גבולו הדרומי של מגרש 9, המאפשר גישה למגרש 14. עם זאת, בית המשפט קבע כי רוחב של חמישה מטרים מספיק לצרכיו של התובע. השופט מצא צדק גם בטענת התובע כי הנתבעים הסכימו במשתמע לקיומה של זכות קדימה. למרות שהנתבעים לא הכחישו טענה זו במפורש, הימנעותם מזימון עד מפתח, מוחמד עלי, תמכה בגרסתו של התובע לאירועים. באשר לבקשה לתיקון קו הגבול, קבע בית המשפט כי בעוד שגרסתו של התובע להסכם בעל פה מקובלת, היא אינה מהווה עסקה במקרקעין כנדרש בחוק. עם זאת, בית המשפט הכיר בהסכם בדבר השימוש בקרקע, והורה כי לתובע וליורשיהם זכות מעבר בכביש ברוחב חמישה מטרים בגבולה הדרומי של מגרש 9. הבקשות לתקן את קו הגבול ולהרוס את החומה נדחו. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.