ע"א 589/67

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך כספי בין בעל ואישה שבחרו בבוררות. שני בוררים מונו במשותף לשמיעת טענותיהם. עם זאת, הבוררים לא הצליחו להגיע להחלטה פה אחד בנוגע לתביעת המזונות של האישה, וגם לא יכלו להסכים על מינוי בורר מכריע. האישה פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה למנות אחד כזה, אך בקשתה נדחתה בשל הקרבה לכאורה בין הצדדים לבוררים. על החלטת בית המשפט הוגש ערעור מטעמי סמכות ושיקול דעת. בית המשפט העליון קבע כי שטר הבוררות, למרות שהוא פוטר את הבוררים מציות לחוקי המדינה, אינו שולל את הזיקה לפקודת הבוררות. הוראות הפקודה, למעט אלה שהוחרגו במפורש, חלות אפוא. באשר לסמכות, פירש בית המשפט את שתיקת השטר על מינוי בורר מכריע כמתירה לבוררים לעשות כן. בית המשפט קבע כי רק הוראה מפורשת בשטר יכולה לגבור על הוראות התוספת. מכיוון שהבוררים לא מינו בורר מכריע, לבית המשפט יש סמכות לעשות זאת. יתר על כן, לבית המשפט שיקול דעת אם להפעיל סמכות זו, אך ככלל, עליו לכבד את הסכם הבוררות ולמנות בורר מכריע כדי להימנע מסיכול הליך הבוררות. עוד הובהר בפסק הדין כי בעוד שמובן יחסם המיוחד של הצדדים לבוררים שמונו במשותף, יש צורך באינדיקציה מפורשת בשטר כדי לשלול את הסמכות למנות בורר נוסף. החלטת בית המשפט המחוזי בוטלה, והתיק הוחזר למינוי בורר מכריע. המשיב חויב בהוצאות המערערת בשני המקרים. פסק דין זה מבטיח כי הסכמי בוררות יכובדו ומספק מסגרת ברורה לפרשנות שטרי בוררות ולמינוי בוררים מכריעים.