ע"א 103/87

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לחברה ממשלתית, המערערת, אשר הוסמכה להניח צינורות דלק מתחת לאדמה לתקופה של 49 שנים. לחברה הוענקו זכויות במקרקעין על ידי שר האוצר מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), שאפשרו לה להפעיל סמכויות וזכויות שונות הדרושות להקמת הצינור. התעוררה מחלוקת בדבר חבותה של המערערת בתשלום ארנונה לשנות המס 1983–1984, בגין רצועת קרקע ברוחב 10 מטרים בה הונח הצינור. המשיב, בהיותו מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, דרש מהמערערת תשלום. המערערת טענה כי היא אינה "הבעלים" של הקרקע כהגדרתה בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961. לחילופין, נטען כי יש לסווג את הקרקע כקרקע חקלאית, דבר שיהפוך אותה לפטורה ממס. בית המשפט העליון בחן את טיבן של הזכויות בהן החזיק המערער ומצא כי הן אינן עולות כדי זכות החזקה. תחת זאת, החזיקה המערערת בזכות שימוש או בטובת הנאה במקרקעין, אשר לא הקנו חזקה. לפיכך, המערערת לא נחשבה ל"בעלים" כהגדרתה בחוק מס רכוש, ומשכך לא הייתה חייבת בתשלום הארנונה הנדרשת. עוד ציין בית המשפט כי תכליתו של חוק מס רכוש היא למסות את מי שמחזיק בנכס, ולא רק את מי שהזכויות רשומות על שמו. השופט שמגר, שכתב את פסק הדין, נתמך על ידי השופטים גולדברג ומלץ. המשיב חויב לשאת בהוצאותיו של המערער.