ה"פ 10033/99

תקציר

המבקשים, רן השכרת רכב בע"מ ומנהלה צור אבולניק, תבעו את יהודה פז פרנקל ואת בתו, שירלי פז פרנקל, למתן פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בנכס שנרכש על ידי שירלי, הרשום על שמה, שייכות למעשה ליהודה. המבקשים טענו כי הכספים ששימשו את שירלי לרכישת הנכס מקורם ביהודה, וכי מטרת הרכישה הייתה להבריח את הנכסים מנושיו, שכן הוא היה שקוע בחובות עמוקים כלפי המבקשים. לחילופין, הם טענו כי נכרת חוזה בין שירלי ליהודה, לפיו יהודה ירכוש את הנכס וירשום אותו על שמה של שירלי, חוזה המנוגד לתקנת הציבור. המבקשים ביססו את טענתם על סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, המאפשר לבית המשפט להכריז על נכס לא רשום השייך לחייב ולהורות על עיקולו. המשיבים הכחישו את הטענות וטענו כי למבקשים אין מעמד, שכן תביעת החוב שלהם נגד יהודה נדחתה על ידי המנהל המיוחד בהליכי פשיטת הרגל שלו. בית המשפט קבע כי למבקשים יש מעמד, שכן דחיית תביעת החוב אינה שוללת את קיומו של החוב, והם עדיין יכולים לפרוע את החוב מחוץ להליכי פשיטת הרגל. עוד קבע בית המשפט כי צור היה צד נכון לתביעה, שכן הוא נושא משרה בחברה ומוסמך לפעול מטעמה. לאחר מכן בחן בית המשפט את תביעתם של המבקשים לפי סעיף 34(ב), אשר דרש מהם להוכיח כי הנכס אכן שייך ליהודה, החייב. על המבקשים היה להוכיח כי טענתה של שירלי בדבר רכישת הנכס ממקורותיה העצמאיים הייתה שקרית, וכי מקור הכספים הוא אכן יהודה. בית המשפט החיל את כללי "תגי המרמה", המקלים על המבקש את נטל ההוכחה במקרים כאלה ומחייבים אותו להציג "אותות כוזבים". בית המשפט מצא מספר סימני מרמה בהתנהגות המשיבים: אי התייצבותו של יהודה לדיונים, אי הגשת תצהירים ותשובות מתחמקות ולא רלוונטיות בתצהירים שהגיש; רכישת הנכס על ידי שירלי, ששוויו גבוה עשרות מונים מרווחיה המוצהרים, ללא הסבר מניח את הדעת; והדמיון בין הבקשות שהגישו המשיבים, המצביע על כך שהם פעלו כגוף אחד. כמו כן, בית המשפט נתן משקל לפסקי דין בתיקים קודמים בהם היה מעורב יהודה, אשר הצביעו על דפוס פעולה בו העביר נכסים לבני משפחה. בית המשפט שקל גם את עברם של המשיבים, שהתאפיין בסימני מרמה ובראיות למרמה, לרבות הרשעתו של יהודה בעבירות מרמה. בית המשפט קבע כי המבקשים הצליחו להסיר את נטל השכנוע ולהוכיח כי יהודה הוא הבעלים בפועל של הנכס. לפיכך היא הוציאה פסק דין הצהרתי לטובתם. המשיבים חויבו בהוצאות המבקשים ובשכר טרחת עורך דין.