ת"א 12090/02

תקציר

התובעת סיפקה שירותי הסעות לנתבעת ולא קיבלה תשלום, ומכאן התביעה. אמנם אין מחלוקת כי השירותים ניתנו והתובע זכאי לתשלום, אך המחלוקת היא על מי צריך לשלם. הנתבע הראשון, מזור, אינו יכול לקיים את פסק הדין בשל הליכי חדלות פירעון, מה שמוביל את התובע לטעון כי יש להטיל על הנתבע השני, אהוד וינגורד (יהודה וינגוט), אחריות אישית כמנהלו ובעל המניות של מזור. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות להתחייבות אישית של ווינגוט, או כל עילה להרים את מסך ההתאגדות או לבסס הונאה. התובע לא הוכיח כי שירותי ההסעה ניתנו ישירות לווינגוט או כי הייתה לו חובה אישית לשלם. יתר על כן, קשייה הפיננסיים של מזור לא הצדיקו הרמת מסך, שכן פעילות החברה וסיכוניה היו סבירים. בנוסף, התובע לא הוכיח כי וינגוט ידע שהצ'קים יחזרו בעת הוצאתם, דבר חיוני לתביעת מרמה. סיכומו של דבר, תביעת התובע נגד וינגוט נכשלת, ופסק הדין הקיים נגד מזור עומד בעינו. למרות הנסיבות, בית המשפט מוותר על הוצאות הנתבע, בהתחשב בכך שהן מהוססות. פסק הדין ניתן בהיעדר שני הצדדים.