עמ"ש 66014-03-15

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותן של שתי צוואות הדדיות שנערכו בשנת 1983 על ידי בן ואמו, בהן הוריש כל אחד את כל עזבונו לשני. עם זאת, צוואת הבן לא כללה הוראה של "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש" במקרה שהמוטב העיקרי נפטר לפניו. לאחר מותם של שני האנשים, התעוררה השאלה מי יירש את עזבונו של הבן, שכן אמו נפטרה לפניו. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם סעיף 49 לחוק הירושה, הדן במקרים בהם יורש נפטר לפני המצווה, צריך לחול במצב זה. המערערות, אחיותיו של בן המנוח ובנות אמו, טענו כי לפי סעיף 49, צאצאיו של המוטב העיקרי צריכים לרשת את העיזבון. מנגד, טענו המשיבים כי הצוואות ההדדיות, בהיעדר סעיף מוטב חלופי, תקפות רק עם מותו של המצווה הראשון ואינן מביאות בחשבון את התרחיש בו הנהנה העיקרי נפטר לפני המצווה. בית המשפט ניתח בהרחבה את טיבן של צוואות הדדיות ואת פרשנותן על פי הדין הישראלי, ובמיוחד את כוונת המצווה. נפסק כי העיקרון הרווח בפרשנות צוואות הוא עקרון הפרשנות התכליתית, השואף להגשים את כוונת המצווה, תוך מתן משקל מיוחד ל"נפש" הצוואה – לדעת המצווה – על פני "גופו" המילולי של הטקסט. השופטים הגיעו למסקנה כי צוואתו של הבן, כאשר פורשה באופן תכליתי, מצביעה על כוונתו להוריש את עזבונו באופן בלעדי לאמו, למעט צאצאיה. לשון הצוואה, המפנה את כל יתרת הכספים "ללא יוצא מן הכלל" לאם ומעניקה לה בעלות בלעדית, רמזה על כך. יתר על כן, שתיקתה של הצוואה ביחס למוטב חלופי במקרה של פטירת אמו התפרשה כבחירה מכוונת, ומכאן משתמע כי דיני הירושה הרגילים צריכים לחול אם אמו לא הייתה בחיים בעת מותו. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי על המשיבים, בהיותם היורשים על פי דין, לרשת את עיזבון הבן. המערערים חויבו לשלם הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.