עע"מ 1150/03

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור הן ברמה העקרונית והן ברמה הפרטנית. בית המשפט מצא כי ניתוחו של בית משפט קמא את דיני המזונות הרלוונטיים אינו מספיק, שכן הוא אינו מעגן את קביעותיו בחוקים הרלוונטיים, בפסיקה או בכתבים מלומדים. על פי פסק הדין, הדין האישי החל על שני הצדדים, בהיותם בני הדת היהודית, הוא הדין הדתי העברי, המטיל חובת מזונות על שני ההורים. בית המשפט פירש את הסעיפים הרלוונטיים בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) ומצא כי ההוראות אינן חלות על אדם החייב בתשלום מזונות על פי הדין האישי שלו. למרות האפליה לכאורה בין אבות לאימהות בפסקי דין למזונות, בית המשפט הסביר כי בתי הדין הרבניים והאזרחיים מאזנים בדרך כלל בין חובות ההורים כלפי ילדיהם. עוד ציין בית המשפט כי סעיף 3א לחוק המתקן אינו מבטל את סעיף 3, ועל כן הוא נכלל בהוראות אליהן מתייחס סעיף 3, ומכאן משתמע כי הוא אינו חל על בעלי דין אישי. השופט הדגיש כי למרות שלא ניתן לקיים את כוונת המחוקק, תפקידו של בית המשפט הוא לפרש את החוק כלשונו ולא לתקנו. בית המשפט בחר שלא להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא באשר לצרכי הקטינים והכנסות ההורים, אלא הגדיל במעט את סכום המזונות שנדרש האב לשלם, והוסיף כי האב יישא גם במחצית מהוצאותיהם הרפואיות הלא מבוטחות של הקטינים. לבסוף, קבע בית המשפט כי על האב לשלם לאם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.