ע"מ 30423-01-20

תקציר

פסק הדין דן באופן שבו יש לחייב במס תקבולי אי-תחרות. המשיב טוען כי יש למסות את התקבולים באופן שונה מהמדווח, כך שיתאימו לאופי המס האמיתי שלהם. על פי פסק הדין בעניין ברנע, תשלומים לפי סעיף אי תחרות צריכים להיבחן בהליך דו-שלבי. ראשית, יש לקבוע האם מדובר בסעיף אותנטי, שנטל ההוכחה מוטל על הנישום. אם אכן מדובר בתניית אי תחרות אמיתית, מגיע השלב השני, בו נבחן האם התשלום הוא בעל אופי הוני, כאשר נטל ההוכחה מוטל על רשויות המס. במקרה זה, אין יחסי עובד-מעביד, המשנים את חזקת ההכנסה מעבודה, אך עדיין יש לבחון את אמיתותו של סעיף אי התחרות. המערער לא הוכיח כי התמורה ששולמה לו חושבה מראש ולא נעשתה בדיעבד. זאת ועוד, המערערים לא הוכיחו כי הרוכש יזם את פיצול התמורה לשני הסכמים. נהפוך הוא, יש אינדיקציה לכך שהמערערים עצמם דרשו את התשלום הנפרד. גם תניית אי-התחרות הקיימת בהסכם בין החברה לבין הרוכשת מעוררת ספקות בדבר הצורך בתניית אי-תחרות נפרדת המוטלת על המערערת. לפיכך, פיצול התמורה נעדר סיבה מסחרית עקרונית ועל כן נחשב מלאכותי, המאפשר למשיבה להתעלם מהפיצול ולייחס את מלוא התמורה לחברה. גם אם סעיף אי-התחרות הוא אמיתי, עדיין יש לסווג את התשלומים שקיבלה המערערת כהכנסה מניבה ולא כתקבולי הון. זאת, משום שתפקידו של המערער כמנהל שכיר בחברה היווה גורם משמעותי בתמורתו של הרוכש, והכישורים והניסיון שהביא עמו לשולחן נרכשו במסגרת עבודתו בחברה. לכן, לפחות חלק ניכר מתשלומי אי התחרות ניתן לייחס לתפקידו כעובד. בנוסף, יכולותיו וקשריו של המערער בתחום המ.א. לא פחתו בתקופת אי התחרות ומקור הכנסתו נותר על כנו, שכן הוא המשיך לעבוד בחברה ולקבל שכר. זאת ועוד, טענתו החלופית של המשיב כי יש לסווג את התשלומים כהכנסה ממשלח יד לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה היא בעלת בסיס ראייתי, אך לא ניתן לכמת את הסכום. המערערת ביקשה גם לקזז הפסד הון בשנות השומה, אך לא הביאה ראיות מספיקות, ועל כן הבקשה נדחתה. לבסוף, ערעורי המערערים נדחים, וההערכות הראשוניות שנעשו על ידי המשיב נותרות בעינן. כן נדרשים המערערים לכסות את הוצאות המשיב, בסך 75,000 ₪.