עמ"נ 53213-02-24

תקציר

השופט דחה את הערעור בשל טעויות פרוצדורליות וחוסר צדק. ראשית, הגישו המערערים עתירה מנהלית במקום העתירה המנהלית הנכונה כנדרש בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. שנית, המערערים לא צירפו כמשיבים את כל הצדדים הדרושים, קרי אלה המעורבים בערעור נפרד אך קשור (פ"ת 1008/0224). פגמים פרוצדורליים אלה יובילו בדרך כלל לדחיית הערעור. עם זאת, השופט בחן גם לגופו של ערעור ומצא כי החלטת המשיב שלא לפסול עצמו משמיעת ערעור קודם (ערעור 1008) הייתה כדין. השופט הפנה לחוק ולהלכה הקובעים כי עילות לפסילת שופט מתקיימות רק אם קיימות נסיבות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים. הערתו של המשיב למערערים, עודדה אותם למשוך את ערעורם כדי לחסוך זמן והוצאות, לא נחשבה לאיום והייתה נוהג מקובל בקרב שופטים לשקף את המצב המשפטי. זאת ועוד, המערערים הביעו בעבר שביעות רצון מהוגנות ההליך. בנוסף, הדגישה השופטת כי יש להעלות לאלתר טענות לפסילה, דבר שהמערערים לא עשו כן, מה שהוביל למסקנה כי טענותיהם לא הועלו קודם לכן בשל ויתור מודע או חוסר הצדקה באותה עת. לבסוף, השופט מצא כי החלטת המשיב בבקשת הפסילה הייתה כדין ומעוגנת בחוקים הרלוונטיים ובתיקים קודמים. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם את הוצאות המשיב.