בג"צ 4869/01

תקציר

העותרת, חוקרת אזרחית במכון לרפואה ימית, האשימה את הממונה עליה, המשיב מס' 2, בהטרדה מינית. המשיב טען כי התקיימו ביניהם יחסים בהסכמה. הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) הגיש נגד המשיב כתב אישום בגין מעשים מגונים, עדות שקר והתנהגות בלתי הולמת של קצין. במהלך המשפט נפגעה אמינותה של העותרת לאחר שהתגלו מספר סתירות בעדותה. לאחר מכן השתמש הפצ"ר בסמכותו לבטל את כתב האישום בשל תשתית ראייתית רופפת. העותר ערער לבית המשפט העליון וטען כי החלטת הפצ"ר בלתי סבירה באופן קיצוני. בית המשפט העליון קיבל חלקית את העתירה. נמצא כי בעוד שעמדת הפצ"ר בדבר חולשת הראיות למעשים מגונים היא בעייתית, שיקול דעתו בעניין מספיקות הראיות הוא רחב וסביר. עם זאת, היה בסיס ראייתי להרשעת המשיב בהתנהגות בלתי הולמת, והפסקת המשפט העבירה מסר שגוי. בית המשפט הורה על המשך משפטו של המשיב בגין עבירת התנהגות שאינה הולמת, וההחלטה לבטל את כתב האישום בוטלה ביחס לאישום זה. העתירה נדחתה ביחס לעבירות אחרות, אם כי הפצ"ר יכול היה לבחור לפתוח אותן מחדש. בפסק הדין הודגש כי ניצול הסמכות לשם טובות הנאה מיניות אינו מקובל, ועל בית המשפט הצבאי להכריע בפליליות התנהגותו של המשיב. לשופטת דורנר הצטרפו השופטים ריבלין ונאור.