ע"א 4446/90

תקציר

השופט ט' אור נתן את פסק הדין לטובת המערערת, אליהו, חברה לביטוח בע"מ, ונגד המשיבות, יעל ב', ובתה ש.ב., שנפצעה בתאונת דרכים יחד עם אמה. השאלה המרכזית הייתה האם הנזק הנפשי שנגרם ליעל ב', כתוצאה מכך שהייתה עדה לפציעתה של בתה ונודע לה על נכותה לצמיתות, מקנה לה עילת תביעה לתביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשל"ה-1975). השופט התייחס לפסקי דין קודמים בפרשות אלסוחא ושניידר, שקבעו קריטריונים להכרה בתביעות נזק נפשי של קרובי משפחה של נפגעים. קריטריונים אלה כללו את מידת הקרבה לנפגע, חוויה ישירה של האירוע הפוגע, קרבה זמנית ומרחבית לאירוע וחומרת הנזק הנפשי. בעוד ששלושת התנאים הראשונים התקיימו, קבעה השופטת אור כי נזקו הנפשי של המשיב אינו מקיים את התנאי הרביעי. השופטת הגדירה את הנוירוזה הפוסט-טראומטית של המשיבה כקלה, לאור אחוזי הנכות הנמוכים, כושר העבודה שלה שלא השתנה והיעדר טיפול רפואי. לדברי השופט, מקרים כאלה של פוסט טראומה קלה אינם מצדיקים הכרה בתביעה לפי חוק הפיצויים. השופט אור הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור, לדחות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את הערעור שכנגד. בנוסף, לא נפסקו הוצאות. השופטים ש' לוין ושטרסברג-כהן הסכימו עם פסק הדין.