ת"א 35385-12-20

תקציר

פסק הדין מקבל את טענות הנתבעים כי לבית המשפט הישראלי אין סמכות לדון בתיק בשל תניית שיפוט בהסכם קודם. התובעים תבעו מספר נתבעים, בהם צבי, שהוא בעל מניות בחברה לצד התובעים, וכן את נוריס ארה"ב, מנכ"ל החברה לירן, ואת ויז'ן - חברה הנשלטת לכאורה על ידי אחותו של צבי. כתב התביעה כולל מספר פרקים המפרטים מעשי מרמה שונים שבוצעו לכאורה על ידי הנתבעים, לרבות אפליה, מימון לא ראוי והונאת חלוקת מניות. הנתבעים טענו כי מספר פרקים בתביעה מתייחסים ישירות להסכם האמריקאי, הכולל סעיף שיפוט המגדיר את בית המשפט במדינת ניו יורק כערכאה המוסמכת לדון בסכסוכים. עוד טענו הנתבעים כי בית משפט ישראלי אינו הפורום המתאים לתביעה, שכן מרבית הפעולות הנטענות נעשו בחו"ל, והדין החל הוא הדין הזר. השופטת הסכימה עם הנתבעים כי סעיף השיפוט בהסכם האמריקאי עליו חתמו התובעים תקף ויש לכבדו, למרות טענות התובעים כי חתימתו הייתה כרוכה במרמה. השופטת קבעה כי הסעיף חל לא רק על תביעות חוזיות אלא גם על טענות התובעים לאפליה, שכן הן קשורות במידה מספקת להסכם. השופטת קיבלה גם את הטענה כי הסעיף חל על לירן, נושא משרה בנוריס ארה"ב, שכן הוא כולל כל עניין הקשור להסכם, וההונאה לכאורה של לירן קשורה אליו ישירות. מנגד, השופט קבע כי הסעיף אינו חל על צדדים שאינם בעלי מניות בחברה ולכן דחה את התביעה נגד נוריס ארה"ב וויז'ן. השופט הגיע למסקנה כי יש למחוק חלקים גדולים מהתביעה, והתובעים נדרשו להגיש הצהרה מתוקנת. כמו כן חויבו התובעים לשלם לנתבעים הוצאות בסך 7,500 ₪ לכל קבוצת נתבעים.