ע"א 3763-05-13

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת משפטית על טיבם של תנאים מסוימים המפורטים בהסכם פשרה. על בית המשפט לקבוע האם תנאים אלה הם תנאי השעיה או התניות חוזיות. השלכותיה של קביעה זו מתמקדות באכיפת ההסכם והאם הוא נכנס לתוקף עם מתן תוקף, או שמא היה מותנה בהתקיימותם של תנאים מסוימים. הסכם הפשרה המדובר מתייחס לבעלות והעברה של הנכס, ובפרט מדובר בשתי חלקות קרקע סמוכות. הצדדים המעורבים חלוקים באשר להתקיימותם של תנאים מסוימים המפורטים בהסכם, מה שמוביל צד אחד לעתור לבית המשפט קמא לביטולו. פסק דינו של בית משפט קמא הגדיר את התנאים כתנאי השעיה וקבע כי הם לא קוימו ובכך ביטל את ההסכם. עם זאת, בערעור, פסק הדין של בית המשפט העליון סותר קביעה זו. החלטת ערכאת הערעור תלויה בפרשנות כוונת הצדדים, כפי שנקבעה בהסכם עצמו ובנסיבות פריפריאליות. על פי פסק הדין, התנאים המדוברים מהווים התחייבויות חוזיות, אשר על אף היותן התחייבויות עתידיות, מצביעות על אכיפה מיידית של הסכם הפשרה עם מתן תוקף. מסקנה זו מבוססת במידה רבה על סעיף 9 להסכם, המקנה למשיבה זכויות חזקה ופיתוח בחלקת המקרקעין הנדונה, החל ממועד חתימת ההסכם. יתר על כן, פסק הדין מדגיש כי מעשיהם ופרשנותם של הצדדים עצמם להסכם תומכים ברעיון שמדובר בתניה חוזית. פעולות הבנייה של המערערת במגרש, שבוצעו בידיעתו של המשיב, והזמן הרב שחלף מאז מתן תוקף ההסכם – כמעט עשור – מובאים כראיה. לפיכך, פסק הדין קובע כי הסכם הפשרה נכנס לתוקף עם מתן תוקף וכי אי קיום התנאים אינו מצדיק את ביטולו. הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל ותביעת הביטול של המשיב נדחית. בנוסף, נדרש המשיב לפצות את המערערת בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.