רבני 1381090/01

תקציר

הערעור בפני בית הדין הוא ערעור של הבעל על על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר הסמיך אותו לדון בתביעת הגירושין שהגישה אשתו, המשיב. הבעל טוען כי לבית המשפט אין סמכות לדון בתיק, שכן הוא אזרח אמריקאי ללא קשר לישראל, והחטא היחיד שבוצע היה ביקור בארץ ומאסר בגינה. עם זאת, בית הדין פסק לטובת האישה, תוך שהוא מצטט את סעיף 4ב לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המקנה לבתי הדין הרבניים בישראל סמכות בתביעות גירושין בתנאים מסוימים. תנאי אחד, כאמור בסעיף 4ב1(א)(2), הוא שאישה יהודייה תגיש תביעת גירושין נגד גבר יהודי בחו"ל, והגבר לא יתייצב בבית המשפט במשך ארבעה חודשים לאחר שזומן. טענות הבעל מתמקדות בערעור על קביעתו של בית המשפט לגבי תנאי זה, בטענה שלא קיבל את הזימון וכי ארבעת החודשים לא חלפו. בית הדין סוקר בהרחבה את ההיסטוריה הפרוצדורלית, מוצא טעויות אך גם מציין את תרומתו של הבעל לעיכובים. בסופו של דבר היא מאשרת את החלטת בית הדין האזורי, ומסכימה כי התנאי מתקיים והסמכות נקבעת. יתר על כן, היא מוצאת כי גם אם טענות הבעל בדבר אי קבלת הזימון היו נכונות, הרי שסירובו להתקשר עם בית הדין הזר וניסיונות קודמים למשא ומתן לגירושין מצדיקים את סמכותו של בית המשפט הישראלי. פסק הדין דן גם בכוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 4ב ומדגיש כי מטרת החוק היא לסייע לנשים מעוגנות, ומגיע למסקנה כי התנהלות הבעל חותרת תחת טענותיו. לבסוף, בית הדין מורה על דחיית הערעור, מאשר את סמכותו של בית הדין הישראלי, ומתיר את עיכוב עזיבתו של הבעל כדי להבטיח את הופעתו ואת עמידתו בפסק הדין לגירושין.