בע"מ 8098/04

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בדיון המשפטי בערעורה של אישה לפיצויים בתביעה אזרחית בגין התעללות מינית מצד אחיה בילדותה (1954-1964) וברשלנותה הנטענת של אמה. התביעה, שהוגשה שנים לאחר מכן, בשנת 1997, נדחתה בשל התיישנות, אותה אישרו בתי המשפט למרות טענת התובעת כי הטראומה שלה וחוסר יכולתה לעבד או להתמודד עם האירועים עד שעות מאוחרות הרבה יותר עיכבו את פעולתה המשפטית. הערכאות הנמוכות יותר הגיעו למסקנה כי היא הייתה מודעת להתעללות אך נמנעה מלהתייחס אליה בשל קרבה משפחתית, ובכך פסלו את תביעתה מלהיכנס תחת החריג של גילוי מאוחר של עובדות בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. מקרה זה האיר את הסוגיה הרחבה יותר של האופן שבו המערכת המשפטית מטפלת בעיכובים בהגשה במקרים של התעללות מינית, במיוחד אלה הנוגעים לקטינים ולמסגרות ביתיות, שבהן קיימים חסמים פסיכולוגיים וחברתיים. למרות שהכיר במורכבותם ובשכיחותם של מקרים כאלה, והכיר בניסיונות המחוקק להאריך תקופות התיישנות, במיוחד במשפט הפלילי, בית המשפט שב ואישר כי הנטל ליזום תביעות במועד נותר בעינו, אלא אם כן מוצגות ראיות ממשיות לזיכרון מודחק. ההחלטה מדגישה את המתח בין עשיית צדק בגין ניצול לרעה היסטורי לבין שמירה על ודאות משפטית, ומציינת כי יש לעמוד באופן אובייקטיבי בקריטריון הגילוי המאוחר כדי להשעות התיישנות בתביעות אזרחיות. כמו כן נדונו ההקשר החקיקתי ורפורמות עתידיות אפשריות, תוך הדגשת המאמצים המתמשכים ליישב עקרונות משפטיים עם האתגרים הייחודיים הניצבים בפני קורבנות התעללות ארוכת שנים. עם זאת, נוכח הממצאים העובדתיים הקודמים ובהיעדר הרשעה פלילית, הסכים בית המשפט עם פסיקות קודמות ולא יכול היה להיעתר לבקשת הערעור, תוך שימת דגש בסופו של דבר על היצמדות לחוקים ולתקדימים הקיימים.