ע"א 1008/91

תקציר

בית המשפט העליון דחה בקשה לחופשה כדי לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי שקבע כי התאבדותו של חייל במהלך שירותו נגרמה כתוצאה מהשירות האמור. החלטת בית המשפט המחוזי התבססה על ההנחה כי מותו של החייל אירע בעת מילוי תפקידו כמפורט בסעיף 2ב לחוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב (שכר ושיקום). ועדת הערר החליטה בעבר כי ההתאבדות לא נבעה ממניעים הקשורים לשירות, חוות דעת הנתמכת בפתק שהשאיר החייל ובראיות לסכסוך עם משפחתו. עם זאת, דעת הרוב של בית המשפט המחוזי ייחסה את ההתאבדות לשירותו הצבאי של החייל, תוך ציון הצורך שלו בעזרה פסיכיאטרית ופרופיל רפואי נמוך יותר במהלך שירותו. על החלטה זו ערערה המדינה, בטענה כי חזקת המוות הקשורה לשירות לא סותרת דיה. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את פסיקת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי אישיותו של החייל וענייניו המשפחתיים היו הגורמים העיקריים, בעוד שירותו הצבאי היה נושא משני. על פי חומר הראיות, נראה כי בעיותיו הנפשיות של החייל אינן קשורות לשירותו, שכן לא הייתה כל אינדיקציה לבעיות המשך השירות, ונראה כי קשייו האישיים גברו על כל לחץ הקשור לשירות. עוד הדגיש בית המשפט כי נטל ההוכחה מוטל על הצד הסותר את החזקה, ובמקרה זה דעת הרוב סברה כי אין די בראיות כדי לגבור על החזקה. בנוסף, ציין בית המשפט העליון כי לא יבחן מחדש את יישום הראיות בתיק זה, אלא יתמקד בעקרונות המשפטיים. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור.