ע"א 4228/11

תקציר

המקרה עסק בערעור על הבטחה שלטונית לפיצויים לפי חוק חוזה שלום. המערערת טענה כי ניתנה הבטחה להשוות את הפיצוי למפונים הראשונים מרצון של קרקע מסוימת, אך נעדרה ראיות קונקרטיות לתמיכה בטענה זו. הערעור נדחה מאחר שההבטחה הנטענת לא עמדה באמות המידה המשפטיות הנדרשות כדי להיחשב מחייבת. המערערת לא הצליחה להוכיח את אופייה המפורש והבלתי מעורער של ההבטחה או כי הוצגה בהסכמים כתובים כלשהם עם ההנהלה. עדויות העדים, בעיקר מפי נותן ההבטחה, תמכו בגרסת המשיבים, ממנה עולה כי כל הבטחה הוגבלה להוראות וללוחות הזמנים הספציפיים של חוק חוזה השלום. זאת ועוד, נקבע כי אין זה סביר לייחס פרשנות מרחיבה להבטחה שבעל פה או לצפות שהבטחה כזו תזכה את המערערת בפיצוי עתידי משמעותי ללא אישור מפורש בכתב. גם אם הייתה מתקיימת הבטחה רחבה יותר, הייתה למדינה עילה משפטית לחזור בה בשל שינוי הנסיבות לאורך זמן. בנוסף, נעשו מאמצים לבחון השבה בגין הסתמכות על ההבטחה, אך המערערת לא הצליחה להראות שינוי עמדה מובהק על בסיס ההבטחה הנטענת. הגם שעלתה הטענה כי ייתכן שהמערערת ראויה לפיצוי נוסף מבחינה מוסרית – כדי להימנע ממתן תגמול למי שהתנגד לשיתוף פעולה עם תכניות ממשלתיות – הערעור נדחה על הסף. עם זאת, הומלץ למשיב לשקול מתן פיצוי נוסף, מעבר לדרישות החוק, כמחווה של תום לב, ובית המשפט פסק שלא לפסוק למדינה הוצאות בגין ערעור זה.