עע"מ 2647/05

תקציר

הפרשה נסובה סביב תוכנית מתאר מקומית להקמת תחנת דלק בסמוך למושב סתריה. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מרכז החליטה להפקיד את התכנית בכפוף לתנאים מסוימים שיש לקיימם בתוך שבעה חודשים. התנאים לא מולאו בזמן, ויו"ר הוועדה האריך את המועד פעמיים, בכל פעם בחצי שנה. בסופו של דבר החליטה הוועדה לשקול מחדש את התוכנית והפקידה בה תנאים, מה שהוביל לשתי התנגדויות. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את אחת ההתנגדויות בנוגע לסמכותו של היו"ר להאריך את המועדים המועדים. המערערת, שבבעלותה תחנות דלק סמוכות, ערערה על החלטה זו וטענה כי היו"ר נעדר סמכות כזו וכי ההארכות אינן סבירות. המשיבים, לרבות הוועדה ויזמי תחנות הדלק, טענו כי ליו"ר שיקול דעת להאריך את המועדים וכי החלטותיו סבירות. בית המשפט העליון, בפסק דין שנכתב על ידי השופטת א' חיות, קיבל את הערעור. בית המשפט קבע, כי אמנם ליו"ר אכן הייתה סמכות להאריך את המועדים, אך ההארכות במקרה זה אינן סבירות. ההארכות גרמו לעיכוב חריג של למעלה משלוש שנים, שבמהלכן השתנו הנורמות התכנוניות והשפיעו על הקמת תחנות דלק. בית המשפט הדגיש את חשיבות השמירה על נורמות תכנוניות עדכניות ואת יעילות ההליך התכנוני. מאחר שההארכות הובילו להחלת נורמות קודמות מכוח הוראת מעבר, מצא בית המשפט כי החלטות היו"ר פוגעות באינטרס הציבורי. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט את החלטת הוועדה להפקיד את התכנית והורה למשיבים לשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך דין. השופטת מ' נאור והנשיאה ביניש הסכימו עם פסק הדין והדגישו את חוסר הסבירות של הארכות ואת השפעתן השלילית על האינטרס הציבורי.