בש"פ 1542/04

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותן ויישומן של הוראות שבחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, ובפרט בשאלה האם ההפקדות שביצעו המשיבים – בעל ואישה – היוו עבירה לפי חוק זה. המשיבים הפקידו 800,000 ₪ לחשבון בנק בפעימות קטנות יותר כדי להימנע מהפעלת חובת דיווח, ובכך הפרו את סעיף 3(ב) לחוק, האוסר על דיווח כוזב כדי להתחמק מגילוי. חקירת המדינה נועדה לקבוע אם פעולות אלה נועדו להסתיר את מקורם הבלתי חוקי של כספים, וייתכן שמדובר בהלבנת הון. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה תחילה את בקשת המדינה להטיל עיקול זמני על הכספים, תוך הטלת ספק בתחולת החוק לגבי נכסים שאינם "רכוש אסור". עם זאת, בערעור נטען כי סעיף 3(ב) חל על כל סוגי הנכסים ומחייב דיווח, ללא קשר למקור הנכס, כדי להיאבק במאמצים להסוות פעילות בלתי חוקית. בית המשפט הגיע למסקנה כי לשון החוק מבחינה בין "רכוש אסור" בסעיף 3(א) לבין "רכוש" בסעיף 3(ב), וממנה עולה כי האחרון כולל גם רכוש לגיטימי, בהתאם לתכלית החקיקה לחזק את חובות הדיווח ולהרתיע מפני הלבנת הון. למרות שהפרשנות הכירה בחומרת הגדרת נכסים לגיטימיים תחת עונשים חמורים, האיום המשמעותי הנשקף מהלבנת הון הצדיק פיקוח קפדני. לפיכך, הערעור התקבל, וניתן צו מניעה זמני על הכספים, אם כי התיק הוחזר לשיקול אמצעים פחות חמורים מאשר עיקול מלא, המשקף בקשה רבת ניואנסים המאזנת בין פעולה מונעת לזהירות שיפוטית.