ת"א 1575/08

תקציר

פסק הדין דן בתקופת ההתיישנות להגשת תביעה בעקבות אירוע טביעה שאירע ביולי 1997 ובנזק הנפשי שנגרם למשפחה בעקבותיו. על פי החוק בישראל, תקופת ההתיישנות הכללית היא שבע שנים בתיקים שאינם מקרקעין, החל מיום היווצרות עילת התביעה. עם זאת, ניתן להאריך את התקופה בנסיבות מסוימות, כגון כאשר העובדות המהוות את עילת התביעה אינן ברורות באופן מיידי, החל מהספירה לאחור ביום שבו נודע לתובע על עובדות אלה. החוק מתייחס גם למצבים בהם הנזק מתגלה למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, ומאריך את המועד לעשר שנים מיום האירוע. במקרה זה, טענת התובעים היא כי יש לוותר או להאריך את תקופת ההתיישנות בשל חוסר מודעותם לקשר הסיבתי בין אירוע הטביעה לבין נזקם הנפשי. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענה זו, מה גם שהתובעים פירטו את האירועים והסיבות לאירוע בכתב תביעתם. העובדות לא "הוסתרו" מהם, והם לא סיפקו תצהירים התומכים במאמציהם לגלות את העובדות הרלוונטיות. בית המשפט דחה גם טענות אחרות בנוגע למעמד ההגירה של התובעים ולמחלת הנפש הנטענת כבלתי נתמכות ובלתי רלוונטיות. משכך, קבע בית המשפט כי תביעתם של התובעים הראשון והשני התיישנה על הסף, שכן הוגשה מעבר למגבלת שבע השנים, ופסק לנתבעים שכר טרחת עורכי דין בסך 10,000 ₪, שישולמו על ידי התובעים ביחד ולחוד. עוד הובהר בפסק הדין כי תביעת העיזבון ותביעת התלויים נפרדות, כאשר האחרונה החלה במועד פטירת המנוח. השופטת הדגישה כי התביעה שלפנינו אינה תביעת קטין אלא תביעת בגירים, אשר חרגה בבירור מתקופת ההתיישנות, המחושבת בדרך כלל ממועד האירוע או ממועד גילוי הנזק.