ע"פ 14126-03-17

תקציר

בית המשפט עיין בהחלטת בית משפט קמא והגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור, בקובעו כי כלי צו ההריסה המנהלי הופעל במקרה זה באופן פסול. מטרתם העיקרית של צווים אלה, כמפורט בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, היא למנוע מבנייה בלתי חוקית ליצור שינויים בלתי הפיכים במקום. צווים אלה נועדו לתת מענה יעיל ומהיר לבנייה בלתי חוקית שלא הושלמה או הושלמה לאחרונה. כאשר בוחנים עילות לביטול צווי הריסה מנהליים, ההתמקדות היא בשאלה האם הבנייה הייתה חוקית או שמא ביצועו של הצו אינו נחוץ כדי למנוע "עובדה מוגמרת". הפסיקה מוסיפה כי ניתן לערער על צו גם אם נפלו פגמים פרוצדורליים או אם נפל פגם בשיקול דעתה של הרשות. במקרה זה, שני הצדדים הסכימו כי המבנה, שעמד על תילו שנים רבות, לא קיבל היתר אלא רק עבר שיפוץ - ללא שינויים בחזותו החיצונית. המערערת טענה כי השיפוץ, הדרוש להגנה מפני נזילות, אינו מהווה "בנייה חדשה", ולכן אינו עומד בתנאים של "עובדה מוגמרת". המשיב טען כי כל תיקון במבנה ללא היתר נחשב לבנייה, ותמך בצו לפי סעיף 238א. עם זאת, בית המשפט סבר כי הצו המנהלי אינו מידתי ואינו עולה בקנה אחד עם ייעודו, וציין את נוכחותו הארוכה של הבניין והיעדר פעולות אכיפה קודמות. בית המשפט העדיף הליך פלילי רגיל ולא הליך מנהלי מזורז, ובכך ביטל את הצו המנהלי. פסק דין זה מדגיש את אופיו החריג של המקרה, מדגיש את ההבדל בין שיפוץ לבין בנייה חדשה ומוודא כי אמצעים מנהליים אלה מיושמים כראוי.