ת"א 50051-11-20

תקציר

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים למחיקת רישום נכס שנרכש על ידי הנתבעים ממרשם המקרקעין, בטענה כי הרכישה נעשתה בכספים השייכים לנתבע הראשון, בעלה לשעבר של התובעת, אשר הושגו במרמה. התובעת טענה כי הכסף ששימש לרכישת הנכס על ידי הנתבעת השנייה, אחותו של הנתבע הראשון, היה למעשה התמורה ממכירת בית בבעלות הנתבע הראשון ואחותו הנתבעת השלישית. בית המשפט קבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה והשכנוע המוטל עליה, שהוא "נטל כבד". נמצא כי הנתבע השני הוא הרוכש של הנכס, וכי הוריהם של הנתבעים השני והשלישי מימנו את מרבית מחיר הרכישה, ולא הנתבע הראשון. עוד קבע בית המשפט כי טענות התובע בדבר אותות הטעיה לא הוכחו, לרבות היעדר הוכחה לקשר כלשהו בין מוכרי הנכס לבין הנתבע הראשון, ולא הוכחה כי הנתבע הראשון היה הבעלים או התגורר בנכס. עוד ציין בית המשפט כי התביעה הוגשה לאחר שיהוי מיותר של מספר שנים, אשר גרם נזק ראייתי לנתבעים. השיהוי אמנם לא הצדיק את דחיית התביעה על הסף, אך הוא שימש ראיה לחובתו של התובע וסיפק סעד ראייתי לנתבעים. בסופו של דבר הורה בית המשפט על מחיקת התביעה וביטל את צו המניעה הארעי שהוצא נגד הנתבעים. כמו כן חויב התובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין, בסך של 50,000 ₪.