ע"א 270/74

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בסכסוך מקרקעין משנת 1970 בו היו מעורבים מתווך, הבעלים המשותפים של הנכס שנפטר והקונים הסופיים של הנכס. בית המשפט פירש מסמך מנוסח במעורפל, המכונה "קבלה", שנחתם בין המתווך לבין המנוח. על פי המסמך, המנוח הסכים לחתום על חוזה עם קונה שהובא על ידי המתווך בתוך חודש, ובתמורה שילם המתווך סכום כסף כמחווה של רצינות. בית המשפט אישר כי המסמך מהווה התחייבות לביצוע עסקה במקרקעין, כהגדרתה בסעיף 6 לחוק המקרקעין. עוד ציינה השופטת כי היעדר זהות הרוכש אינו פוסל את ההסכם, שכן הדרישה העיקרית להתחייבות כזו היא בהירות הצדדים המתקשרים, לצד תנאים מהותיים נוספים. עם זאת, ההסכם לא היה מחייב משום שלא היו בו פרטים מהותיים, ובפרט תנאי התשלום, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק המקרקעין. עוד קבע בית המשפט כי הארכת המועד בעל פה למתווך להציג קונה אינה ישימה במקרה זה. לבסוף, דחתה השופטת את תביעת המתווך לפיצוי כספי, והדגישה כי התנאים המהותיים החסרים שוללים מההסכם את כוחו המחייב, ובכך מבטלים כל עילה לפיצוי. משנפתרו נקודות מחלוקת אלה, נדחה הערעור, וחויב המתווך לשאת בהוצאות המשיבים.