דב"ע נד/116 - 02

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בעניין דמי אבטלה. המערער הוא קלדנית מפקחת העובדת בחברת כוח אדם זמנית המעמידה אותו בבית המשפט המחוזי בתל אביב. תקופת הפגרה של בית המשפט מיום 16.7.07 ועד ליום 1.9.200 בכל שנה, משמעה כי המערערת מועסקת רק בחלק מהימים בתקופה זו, בכוננות, ללא מועדים קבועים. בשנת 1992 עבדה המערערת 17 יום במהלך ההפסקה ותבעה דמי אבטלה עבור יתרת הימים אך נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בית הדין לעבודה דחה את תביעתו העוקבת, והוביל לערעור זה. דעת הרוב, שנכתבה על ידי הנשיא גולדברג, דחתה את הערעור, והסכימה עם בית הדין האזורי כי המערער אינו יכול להיחשב מוכן ומסוגל לעבוד בהתחשב בהתחייבויותיו כלפי מעסיקו בתקופת ההפסקה. זאת משום שהוא לא היה יכול לעסוק בשום עבודה אחרת מבלי להתערב בהתחייבותו הקיימת. כמו כן, דמי אבטלה מיועדים למי שעזב את שוק העבודה ומחפש עבודה חדשה, דבר שאינו מצבה של המערערת. עוד ציין הרוב, כי אין לפגוע במעמדו של המערער כ"עובד" מעבודתו במשרה חלקית במהלך ההפסקה. שניים מחברי ההרכב הביעו דעת מיעוט, וטענו כי יש לראות במערער מובטל בתקופת הפגרה וזכאי להטבות. הם פירשו את החוק הרלוונטי באופן שונה, וציינו כי אדם שאין לו עבודה בשכר בתקופה משמעותית צריך להיחשב מובטל גם אם הוא שומר על יחסי עבודה עם מעסיקו. פסיקה אחרת תשפיע לרעה על עובדים עונתיים במגזרים שונים. עם זאת, דעת הרוב הכריעה והערעור נדחה.