ע"א 388/74

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת לערבות בנקאית והשאלה מי זכאי להפרש בין סכום הערבות הבנקאית לבין החוב בפועל של החייב העיקרי לנושה. פסק הדין של בית המשפט העליון קבע כי במקרה של ערבות בנקאית שנפרעה במלואה על ידי הערב, כל סכום עודף מעל החוב שייך לערב ולא לחייב העיקרי. פסק הדין מתבסס על דינים קיימים ופסיקה קודמת, הקובעים את זכות הפירעון והשעבוד של הערב לבטוחות שבידי הנושה. עודף זה, בידי הנושה, נחשב לקרן נאמנות המיועדת לערב. כמו כן, בית המשפט קבע כי אין הבחנה בין ערבות בנקאית לערבות רגילה לגבי עודף זה. לפיכך, יש להחזיר את הכסף ששולם ביתר לערב, ללא קשר לטענות החייב העיקרי. במקרה הספציפי קיבל בית המשפט העליון את הערעור שהגישה החברה הנושה, קירון חברה להשקעות בע"מ, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי חייב את החברה הנושה להשיב את הסכום העודף בסך 36,137 ש"ח לחייבת העיקרית, עוזדר בנין ואופן בע"מ, הנמצאת כעת בפירוק. תחת זאת, על פי פסיקת בית המשפט העליון, יש להחזיר סכום זה לבנק הערב, הבנק לסחר חוץ בע"מ, ממנו שולם במקור. בנוסף, השופט בייסקי ציין כי הערב, מיילס שרובר, שקיבל מחצית מהסכום העודף הזה מהבנק, צריך גם להחזיר את חלקו. עם זאת, מאחר שהמפרקים לא ערערו על דחיית תביעתם נגד שרובר והבנק, בית המשפט העליון לא יכול היה לחייב השבה זו. לפיכך, קיבל פסק הדין הסופי את הערעור, דחה את טענות החברה הנושה ואת תביעת המפרקים נגד החברה, והורה לחייב העיקרי לכסות את הוצאות החברה הנושה בשתי הערכאות, בסך 5,000 שקל.