עע"מ 4190/21

תקציר

המקרה הנדון עוסק בערעור בעקבות דחיית בקשה לדחיית תובענה ייצוגית לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תוך התמקדות ספציפית בתקנה 34(א)(4) להתאמות נגישות השירות. תקנה זו מחייבת פרסום התאמות נגישות שבוצעו לשירותים. בית משפט קמא דחה תחילה את התביעה בשל היעדר עילת תביעה אישית, כנדרש בסעיף 4 לחוק התובענות הייצוגיות, הקובע כי רק יחידים בעלי עילה אישית לפי סעיף 3(א) יכולים להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית. בעוד שסעיף 8(ג)(2) מאפשר אישור תובענה ייצוגית אם מתקיימים כל התנאים הקבוצתיים ללא עילה אישית של המבקש, בית המשפט נתן עדיפות לסעיף 4(א)(1), תוך הדגשת הצורך בעילה אישית. הגם שטענתו הקבוצתית של המבקש הייתה מוצדקת והובילה לפעולות מתקנות מצד המשיבים, מצא בית המשפט כי אין זה ראוי לחייב את המבקש ובא כוחו בהוצאות שהוטלו בתחילה. הערעור התייחס גם לסוגיה הרחבה יותר של תביעות ייצוגיות רבות שהוגשו על ידי אותו עורך דין בנושא נגישות תחת אותה מסגרת משפטית, והעלה שאלות לגבי אכיפת חוק יעילה לעומת ניצול פוטנציאלי לרעה. עם זאת, הערעור הצליח לבטל את ההוצאות נגד המבקש ובא כוחו, מבלי להורות על הוצאות נוספות בגין הליך הערעור.