בג"צ 7638/10

תקציר

העתירה בפני בית המשפט מבקשת להעניק לבתו של גבר אתיופי שהתגייר מעמד של "שבה" בישראל לפי חוק השבות. אביה של העותרת עלה לישראל מאתיופיה בשנת 1992 כנוצרי הנשוי ליהודייה; הוא התגייר בשנת 1997. העותרת, שנולדה לפני גיור אביה לאם לא יהודייה, התגוררה באתיופיה עד הגיעה לבגרות. האב לא הזכיר את העותרת במהלך הליך ההגירה שלו, ורק ביקש לעלות אליה בשנת 2005. הבת נשארה באתיופיה תחת משמורת אמה עד שהצטרפה לאביה בישראל בבגרותה. על בית המשפט להכריע האם העותר זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות, המקנה זכות זו לילדי יהודים. השופט מגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה. חוק השבות הוא חוק יסוד בישראל, המעניק לכל יהודי את הזכות לעלות. סעיף 4א לחוק נועד להקל על עלייתם של בני משפחה יהודים שאינם יהודים. האב מימש את זכותו לעלות מכוח חוק השבות, ולכן אינו יכול לזכות אחרים. יתר על כן, העותרת אינה זכאית לזכות על פי מטרות הסעיף, שכן אין לה קשר ממשי לאביה או לעם היהודי. טענת העותרת כי זכותה לעלות השתפרה בעקבות גיור אביה על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1972, אשר פירש את חוק השבות באופן מרחיב, נדחית. ההנחיות מחייבות כי בעל הזכות יהיה יהודי עם עלייתו לישראל, מה שלא קורה כאן שכן האב התגייר שנים לאחר הגעתו. בנוסף, העותרים אינם נופלים בגדר הוראות המעבר בעקבות הנחיות 2001, שהגבילו את הפרשנות המרחיבה. בית המשפט מוצא את החלטת המשיבים לדחות את בקשת העותרת לעלייה סבירה ועולה בקנה אחד עם תכליות חוק השבות. השופט א' רובינשטיין והשופט י' עמית מסכימים עם הדחייה, ומדגישים את חשיבות שמירת האיזונים שבחוק השבות.