רע"ב 9837/00

תקציר

המבקש, המרצה עונש של עשר שנות מאסר בגין ריבוי עבירות מין ועבירות נוספות, ביקש שחרור על תנאי אך נדחה על ידי ועדת השחרורים. הוועדה ביססה את החלטתה על חומרת פשעיו של המבקש, על עבירות אלימות קודמות שביצע ועל חוות דעת מקצועיות שקבעו כי נשקפת ממנו סכנה לציבור. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחה את ערעורו, מה שהוביל אותו לבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון. שופט בית המשפט העליון הדגיש את שיקול הדעת הרחב של ועדת השחרורים ואת תפקידם המצומצם של בתי המשפט בהתערבות. על פי הפסיקה המקובלת, בית המשפט מקבל ערעורים במקרים כאלה רק בנסיבות חריגות. השופט לא מצא שאלות משפטיות או עניין ציבורי המצדיקים ערעור, ולגופו של עניין, אישר את שלילת השחרור על בסיס הסיכון הגבוה של המבקש לשלום הציבור. הסתמכותה של ההחלטה על שיקולי אינטרס ציבורי, כפי שנקבעו בחוק שחרור מותנה ממאסר, הייתה מיותרת אך לא השפיעה על התוצאה. מאחר שהמבקש לא הצליח לשכנע את בית המשפט בעילה משפטית כלשהי לערעור, בקשתו נדחתה.