ת"א 42719-03-16

תקציר

פסק הדין דן בפיצויים המגיעים לבעלי קרקעות שנכסיהם הופקעו על ידי המדינה. מטרת הפיצוי היא להעמיד את בעלי הקרקע באותו מצב בו היו נמצאים ללא ההפקעה, מבלי לשפר או להרע את מצבם הכלכלי. הפיצוי הבסיסי הוא שווי השוק של הקרקע בעת ההפקעה, כפי שנקבע במכירה מרצון בין קונה למוכר. עם זאת, מכיוון שהליך ההפקעה יכול להימשך זמן רב, מתווסף תשלום נוסף לפיצוי הנומינלי כדי לשקף את נזקי האיחור. בעלי הקרקע יכולים לבחור באחד משלושה מסלולי פיצוי: פיצוי פירותי נומינלי, פיצוי פירותי המשתקף בריבית, או הצמדה וריבית. בעלי הקרקע במקרה זה בחרו לתבוע פיצויים מכוח האפשרות הראשונה, המבוססת על "דמי החכירה האבודים" לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות. בחוות הדעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט נקבע כי שיעור האגרות הללו הוא 6% מערך הקרקע בכל שנה, ובית המשפט קיבל קביעה זו. בית המשפט קיבל גם את שיטת הערכת שווי הקרקע של המומחה ודחה את הטענות שהוצגו הן על ידי בעלי הקרקע והן על ידי המדינה. לפיכך, חויבה המדינה לשלם לתובעים פיצויים בגין הפקעת אדמתם, המחושבים לפי הפסד דמי חכירה בשיעור של 6% מהשווי המשתנה של הקרקע, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. השופט גם הכיר בקשר הרגשי והזהותי שיש לאנשים באדמתם, החורג מערכה הכספי, ועודד את המדינה לשקול לפצות את בעלי הקרקעות המופקעות בנדיבות רבה יותר.