רע"א 4135/22

תקציר

במקרה הנסקר, החליט ערכאת הערעור להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי ולדחות תביעה על הסף, בטענה כי המשיבים פירשו באופן שגוי את ההליך המשפטי הראוי לתביעתם. המשיבים ביקשו סעד הצהרתי בדבר סיווג המים המסופקים על ידי מקורות, בטענה כי יש לתייג אותם כ"מים שפירים באיכות נחותה" ולא לחייבם בתעריף "מים שפירים" סטנדרטי. ערעור זה ערער על סמכותו של בית המשפט המחוזי, והדגיש כי סוגיות הנוגעות לסיווג מים, כפי שהוחלט על ידי מנהל רשות המים, הן עניינים מנהליים ולא אזרחיים. בית המשפט הדגיש כי מחלוקות על החלטות מנהליות צריכות להיות מופנות לבית הדין למים, גוף ייעודי לפי חוק המים שנועד לטפל בעניינים אלה ביעילות. בית המשפט הדגיש כי עקיפת מסגרת הערעור שנקבעה מסכלת את כוונת המחוקק שמטרתה להבטיח אחידות ומומחיות בפסיקה בתחום המים. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי כל ניסיון לשנות את סיווג המים באמצעות תביעה אזרחית אינו ראוי, במיוחד ללא ערעור מוצלח שקדם לו בבית הדין למים. הערעור התקבל, והביא לדחיית התביעה המקורית ולהטלת הוצאות על המשיבים בגין הרשות ומקורות. השופטים מינץ ווילנר הצטרפו לדעה זו, ונתנו תוקף לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ.