תפ"ח 34352-06-10

תקציר

השופט פותח בהתוויית הבסיס המשפטי להכרעת הדין, הכולל הוראה בחוק הישראלי המאפשרת ענישה מופחתת לרוצחים שיכולים להוכיח כי סבלו מהפרעה נפשית חמורה שהגבילה באופן משמעותי את יכולתם להימנע מביצוע רצח. הוראה זו מפורשת באופן צר ומיושמת רק במקרים חריגים. הנתבע במקרה זה טען כי יש להחיל הוראה זו על מצבו. עם זאת, השופט מציין כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבע. לאחר בחינת עדויות המומחים שהוצגו על ידי ההגנה והתביעה, כמו גם על הראיות העובדתיות הקשורות לביצוע העבירה, השופט מגיע למסקנה כי הנאשם לא הצליח להוכיח כי הוא סובל מהפרעה נפשית חמורה שפגעה באופן משמעותי ביכולתו להימנע מביצוע הרצח. השופט מדגיש כי העבירה בוצעה באופן מתוכנן ומאורגן, דבר המעיד על שליטתו של הנאשם במעשיו. כמו כן, השופט רואה בהתנהגותו המניפולטיבית והמדומה של הנאשם לאורך החקירה והמשפט, ורואה בה ניסיון לזייף מחלת נפש ולהונות את בית המשפט. מטעמים אלה, לצד אכזריות הפשע ותכנונו, מגיע השופט למסקנה כי אין להחיל את הוראת העונש המופחת במקרה זה. במקום זאת, יש להטיל את עונש החובה על רצח כנדרש בחוק. עמיתיו של השופט מסכימים עם הערכה זו, מה שמוביל לדחיית בקשת הנאשם לעונש מופחת.