ת"א 2906-10-20

תקציר

התובעת, שנהנתה מידידות ארוכת שנים עם הנתבעים, ביקשה לקבל בחזרה חלק מהכספים שהועברו אליהם לצורך עסקת נדל"ן. בתביעה נטען כי הסכום של 230,000 ₪ מתוך 300,000 ₪ שהועברו לנתבעים שולם למוכר ללא הצדקה, וכי הנתבעים הרוויחו באופן אישי מתשלום יתר זה. עוד טען התובע כי הוטעה על ידי הנתבעים באשר לשווי הקרקע ופוטנציאל שינוי ייעודה. השופט אמנם מצא כי הנתבעים אכן הציגו מצג שווא בפני התובע, אך בסופו של דבר התביעה נדחתה. זאת, משום שהתנהלותו הבלתי סבירה של התובע עצמו – מתן אמון עיוור בנתבעים עד כדי אי בדיקת הנכס או קריאת הסכם המכר עליו חתם – ניתקה את הקשר הסיבתי בין מצג השווא לבין החלטתו להתקשר בעסקה. השופטת הדגישה כי לחתימת התובע על מסמכים משפטיים יש משקל, וכי הימנעותו מפעולה סבירה אינה יכולה להצדיק את ביטול ההצהרות עליהן חתם. זאת ועוד, התביעות החוזיות כנגד הנתבעים, לרבות הטעיה ועושק, נדחו מאחר שהנתבעים לא היו צד להסכם המכר. השופטת דחתה גם את טענת התובעת להפרת תקנות הגנת הצרכן, שהועלתה לראשונה בסיכומים ונעדרה תשתית עובדתית ומשפטית. למרות שהתנהלותם של הנאשמים הותירה הרבה מה לרצות, השופט החליט שלא לפסוק להם הוצאות משפט.