ע"א 1092/08

תקציר

פסק הדין סובב סביב מחלוקת ארנונה, כאשר הנושא המרכזי הוא זיהוי הגורם האחראי מבחינה משפטית לתשלום ארנונה על נכס. ערכאת הערעור קבעה, כי קביעתו העובדתית של בית משפט קמא כי המערערים החזיקו בנכס הנדון בתקופה הרלוונטית לתביעה הייתה מוצדקת וצריכה לעמוד, חרף טענות המערערים הסותרות. החלטה זו מבוססת על הערכת מהימנות העדים וראיות אחרות שהוצגו בערכאה נמוכה יותר. משכך, הוכרו המערערים כמחזיקים בנכס עד שנת 2004. באשר לחובת תשלום הארנונה, התייחס בית המשפט לחוקים הרלוונטיים, לרבות חוק הסדרי משק המדינה ופקודת העיריות, המגדירים "מחזיק" בנכס כמי שיש לו את הקשר הקרוב ביותר אליו, ולאו דווקא הבעלים או הדייר בעל הזכויות החוקיות הרחבות ביותר. מאחר שנמצא כי המערערים הם המחזיקים בפועל בנכס, הם חייבים בחוב הארנונה, למרות ששמם לא הופיע בחוזי השכירות. בית המשפט הדגיש כי בחינה מהותית של זיקות נותנת משקל לשימוש המעשי ולהנאה מהנכס. יתר על כן, חובת המשיב לשלם את חוב המס נחשבה טכנית, שכן על המחזיק בפועל – במקרה זה, המערערים – לשאת באחריות הכספית. עם זאת, בית המשפט הורה למערערים לפצות את המשיב רק במחצית מחוב המס ששולם, החלטה עליה ערער המשיב. בית המשפט, בהסכמתו לערעור המשיב, קבע כי על המערערים להשיב את מלוא הסכום. משכך, נדרשים המערערים לשפות את המשיב בגין חוב הארנונה, בסך הכל מלוא הסכום ששולם. בנוסף, חויבו המערערים לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המשיב, תוך הסדרת הערבות הבנקאית של המשיב. פסק דין זה ניתן שלא בנוכחות הצדדים, כאשר המזכירות הונחתה למסור לצדדים העתקים מפסק הדין.