דב"ע מז/141 - 3

תקציר

המקרה נסוב סביב הסכם קיבוצי על חובות מעסיקים להפריש לקרן ביטוח עבור עובדיהם וההשלכות הנובעות מכך של אי ציות. המערערת, יחד עם המשיב מס' 2, היו שתי החברות שלא ביצעו את ההפרשות האמורות עבור העובד המנוח, מר אפרים הופמן. בעקבות מחלתו ומותו פנתה אלמנתו, המשיב מס' 1, לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בדרישה לקבל פיצוי בגין הנזקים שנבעו מאי תשלום קצבאות מקופת הביטוח. בית המשפט הורה למערערת לשלם למשיבה מס' 1 את השווי המהוון של הנזקים שנגרמו בסך 25,946.57 ₪. הערעור שנדון בפני בית המשפט העליון נסב על שלוש סוגיות עיקריות: מימוש תקופת האכשרה הנדרשת לקבלת הטבות, השפעת התנהלותו של המנוח על חבות המערער וחלוקת האחריות בין המערער לבין המשיב מס' 2. באשר לתקופת הזכאות, קבע בית הדין כי לו הייתה המערערת עומדת בהסכם הקיבוצי, היה המנוח עומד בדרישות לקבלת קצבת נכות מוחלטת ודמי מחלה. משמעות אי התשלום על ידי המערערת הייתה שלא התקיימו תנאים מסוימים, בפרט לגבי משך הזמן המרבי בין יום העבודה האחרון לתחילת הנכות, לבין תקופת הזכאות. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הסכמת המנוח לאי תשלום אינה פוטרת את המערער מחובתו להפריש לקרן או לפצות את אלמנתו של המנוח. זאת משום שהסכמים קיבוציים, לפי סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, גוברים על כל ויתור קודם. לפיכך, נותרה המערערת אחראית לנזקים. לבסוף, בשאלת חלוקת האחריות, הגיע בית המשפט למסקנה כי הפרשות המערערת לבדן היו מספיקות למנוח כדי לעמוד בתנאי הזכאות להטבות. הנה כי כן, המערערת הייתה האחראית הבלעדית לנזקים שנגרמו למשיבה מס' 1. הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם את הוצאותיו של המשיב מס' 1, בצירוף מע"מ.