ע"א 2112/95

תקציר

במחלוקת משפטית סבוכה, בחן בית המשפט העליון האם גוף עסקי, המכונה "העוסק", זכאי להחזר מס ערך מוסף (מע"מ) ששולם על עסקאות בהן לא התקבל תשלום, מה שהופך את החובות ל"חובות אבודים". בתיק עסקה חברת אלקה אחזקות בע"מ, חברה בענף ההנעלה, שלא הצליחה לגבות תשלומים מלקוחות שנתנו שיקים נדחים שלא כובדו. אלקה ביקשה החזרי מע"מ באמצעות חשבוניות זיכוי, אך נדחתה על ידי הממונה על מע"מ, שטען כי החוק אינו תומך בהחזרים כאלה בגין חובות אבודים. בית המשפט המחוזי צידד מלכתחילה באלקה, ופירש את סעיף 49 לחוק מע"מ כך שיכלול עסקאות כושלות כ"לא בוצעו", ובכך זיכה את העוסק בהחזר. עם זאת, בערעור בחן בית המשפט העליון את פרשנותו של סעיף 49, המאפשר החזר מע"מ במקרה של ביטול עסקה או טעות בחשבונית. הוויכוח נסב סביב השאלה האם אי קבלת התשלום מהווה עסקה שלא בוצעה. על בית המשפט היה לאזן בין כוונת המחוקק הסובייקטיבית – שהיסטורית לא תמכה בהחזרי מע"מ בגין חובות אבודים – לבין התכלית האובייקטיבית שמטרתה להבטיח הגינות ולהימנע מנטל מופרז על עוסקים הפועלים כגובי מע"מ מטעם הלקוחות. בית המשפט התייחס גם לסוגיות הרמוניזציה כלכליות וחקיקתיות, בהתחשב בתרחישים בהם עיכובים בתשלומים או חדלות פירעון עלולים להכביד באופן בלתי סביר על עסקים מבלי להזדקק להחזרי מע"מ. למרות הערות המחוקק לפיהן אין לאפשר החזרי מע"מ בגין חובות אבודים, בית המשפט הכיר בחוסר ההגינות שבהטלת נטל מס על עסקאות שלא שולמו ונימק כי כוונת המחוקק אינה אוסרת במפורש החזרים כאלה. דעת הרוב קבעה כי סעיף 49 יכול לתמוך בתביעות החזר כאשר חלק מהעסקה - ובפרט התמורה הכספית - לא מומש, ומאפשר לאלקה להוציא חשבוניות זיכוי ולבקש החזרים. עם זאת, הם קבעו כי קביעה מהו "חוב רע" מחייבת בדיקה עובדתית של רשויות המס, כאשר ערעורים יידונו בבתי המשפט למיסים במידת הצורך. בעוד שהערעור נדחה בסופו של דבר, פסק הדין הכיר בצורך בבהירות חקיקתית בנוגע לטיפול במע"מ לחובות אבודים, דבר המשקף פרקטיקות בתחומי שיפוט אחרים המאפשרים במפורש החזרים.