ת"א 58010-06-13

תקציר

התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעים בטענה כי נפגע כתוצאה מתאונת דרכים ולכן הוא זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ("חוק תאונות דרכים"). התובע טען כי בעת שהלך בסמוך למעיין בכפרו, רכב בו נהג הנתבע דרס אותו במכוון ופצע את קרסולו השמאלי. לטענת התובע, לאחר שהרכב פגע בו, יצאו הנתבע וחבריו מהרכב ותקפו אותו באלות. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי האירוע אינו תאונת דרכים כמשמעותה בחוק תאונות דרכים, שכן הוא לא נבע ממעשה מכוון שנועד לגרום נזק לגופו של התובע. לטענת הנתבעים, התובע וחבריו יידו אבנים לעבר הרכב בו נהג הנתבע, וגרמו לו לאבד שליטה על הרכב אשר פגע בתובע. לחילופין, טענו הנתבעים כי התובע כלל לא היה מעורב באירוע, אלא נפלה טעות בזיהוי ומי שנפגע ונפגע הוא אדם אחר. בית המשפט קבע כי מדובר במעשה מכוון ולכן לא בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק תאונות דרכים. בית המשפט ביסס את מסקנתו על העובדות הבאות שהוכחו בפני בית המשפט: היה סכסוך בין משפחות התובעת לבין הנתבעים בנוגע לחתונה; זמן קצר לפני האירוע המדובר, פרצה קטטה בין שתי הקבוצות במשחק כדורגל; קבוצתו של הנתבע הגיעה למקום האירוע ברכב והנתבע האיץ וכיוון את הרכב לעבר התובע שעמד על המדרכה ופגע בו; לאחר מכן, הנתבע וחבריו ירדו מהרכב והכו את התובע; כמו כן השתמשו הצדדים במקלות ובאבנים במהלך הקטטה שהתפתחה. בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי נפלה טעות בזיהוי וכי התובע לא היה מעורב באירוע. בית המשפט דחה גם את טענת התובע כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מרשלנות הנתבעים. לדברי בית המשפט, השתלשלות העניינים, כפי שהוכחה בפניו, הצביעה על כך שהנתבע השתמש ברכבו במכוון כדי לפגוע בתובע ובחבריו. העובדה שהיו מגעים בין הצדדים, כולל באמצעות נכבדי הכפר, לביצוע פיוס (סולחה), הצביעה על כך שלא מדובר בתאונה מקרית. לפיכך, קבע בית המשפט כי האירוע חורג מתחומו של חוק תאונות דרכים ודחה את התביעה.