עמ"נ 26990-07-23

תקציר

התיק נסוב סביב בקשת המערערת להוסיף מרפסות לדירות קיימות בבניין. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה טענה כי יש לחייב תוספת מרפסות בהיטל השבחה, סוג של מס המבוסס על עליית ערך הנכס כתוצאה ממעשה תכנון. עם זאת, ועדת הערר פסקה לטובת המערערת, בקובעה כי ניתן להוסיף את המרפסות ללא הקלה לפי תקנות הגזיבו, ולפיכך ההתעשרות שנגרמה מהמרפסות לא הייתה תוצאה של מעשה תכנון. הוועדה המקומית ערערה על החלטה זו. השופט הסכים עם פרשנותה של ועדת הערר והדגיש כי החוק דורש קשר סיבתי ישיר בין חוק התכנון לבין מעשה ההתעשרות לצורך הטלת היטל השבחה. מאחר שניתן היה להשיג את תוספת המרפסות ללא ההקלה המבוקשת – גם אם הדבר לא היה אפשרי פיזית בתוך קווי הבניין הקיימים – לא היה קשר סיבתי ישיר. יתר על כן, השופט ציין כי הפסיקה תומכת ברעיון של קשר סיבתי ישיר. השופט התייחס גם להתייחסות הוועדה המקומית לפסקי דין אחרים של בתי המשפט ומצא כי אין בהם כדי להצדיק הטלת היטל השבחה במקרה זה. לבסוף, בחן השופט רשימה של שומות רכוש שהוגשו על ידי שני הצדדים ומצא כי אמנם יש תמיכה בשתי העמדות, אך הגישה הסבירה יותר היא שלא להתחשב בשטחי המרפסות לצורך חישוב היטל השבחה. מאחר שהדבר היה עקרוני, פסק השופט הוצאות מתונות, כאשר הוועדה המקומית שילמה למשיב הוצאות בסך 10,000 ₪ כולל מע"מ.