ת"א 24016-02-12

תקציר

פסק דין זה דן בהשלכותיהם של שני פסקי דין סותרים קודמים על תקופת ההתיישנות על תביעות בגין רשלנות רפואית הגורמת למומים מולדים. פסק הדין הראשון, זייצוב, העניק ליילודים את הזכות לתבוע בגין "חיים בעוולה" – כלומר, הזכות לתבוע פיצויים הנובעים ממומים מולדים – והעניק להורים את הזכות לתבוע בגין "הולדה בעוולה" כמוטבים. פסק דין זה קיים כבר 25 שנה. פסק הדין השני, ביטר, שינה את התקדים בכך שדחה את תביעת היילודים לחיים בעוולה וקבע כי רק להורים יש זכות לתבוע בגין הולדה בעוולה, לרבות נזקיהם שלהם כנפגעים ישירים. בית המשפט מכיר בכך שפסק דין מר מעורר שאלות מעשיות רבות, ובהן תקופת ההתיישנות של תביעות הורים. פסק הדין נופל בתוך תקופת המעבר בין שני פסקי הדין. התביעה הוגשה הן על ידי קטינה שנולדה עם מוגבלות והן על ידי הוריה, שתבעו הן כאפוטרופוסים והן כתובעים עצמאיים. תחילה מציינת השופטת כי בעקבות פסק דין מר, יש לדחות את תביעת הקטין מאחר ועילת התביעה בגין חיים בעוולה בוטלה. השאלה המרכזית היא האם יש לדחות את תביעת ההורים גם בשל תקופת ההתיישנות. השופט מסביר כי על פי פסק הדין המר, להורים יש שבע שנים מיום לידת ילדם להגיש תביעה בגין הולדה בעוולה. זאת בניגוד לפסיקה הקודמת, לפיה יילודים יכלו להגיש תביעה עד 25 שנים מיום לידתם. השופט מנמק זאת בכך שהכוונה מאחורי פסק הדין המר לא הייתה לשלול מיילודים ומהוריהם את זכותם לפיצויים, אלא רק להעביר את זכות התביעה מיילודים להוריהם. לפיכך, החלת חוק ההתיישנות בת שבע השנים בקפדנות תגרום לפגיעה קשה ביילודים שנולדו שלא כדין והוריהם לא תבעו בתוך תקופה זו. השופט מסכם כי יש לדחות את טענת ההתיישנות של ההורים ולתת להם 14 יום לתקן את תביעתם בהתאם לפסק דין מר. הדבר מבטיח כי זכותם של ההורים לגשת לבית המשפט נשמרת וכי זכויות היילודים נשמרות. זאת ועוד, השופטת מחליטה כי יש לראות במועד פסק הדין המר את מועד לידתה של עילת התביעה של ההורים, שכן לפני פסק דין זה לא הייתה להם זכות תביעה קונקרטית.