דנ"מ 5519/15

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בסוגיות מורכבות הנוגעות להגשת תביעות ייצוגיות נגד רשויות מנהליות, תוך ניתוח ספציפי של השאלה האם יש לחייב פנייה מקדמית לרשות. עיקר הדיון נסב סביב השאלה האם יש להגיש תביעות נגד תאגידי מים וביוב, כגון מי הגליל, לפי פריט 1 או פריט 11 לתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות. פריט 11 מתייחס לתביעות בגין סכומים שנגבו שלא כדין כ"מס, אגרה או תשלום חובה אחר". בית המשפט הגיע למסקנה כי תשלומים עבור תעריפי מים וביוב מסווגים כ"מחיר" ולא כתשלום חובה, ובכך נופלים תחת סעיף 1, החל על תביעות נגד עוסקים כהגדרתן בחוק הגנת הצרכן. סיווג זה משפיע על תחולתן של הגנות ייחודיות לרשות, לרבות מנגנון חדלות הפירעון, המאפשר לרשות להפסיק את גביית הסכומים שבמחלוקת כדי להימנע מתביעה ייצוגית. בנוסף, בחן בית המשפט האם נדרשת הדרישה הפרוצדורלית לפנות לרשות לפני הגשת תובענה ייצוגית. בעוד שפסק הדין הקודם קבע צעדים פרוצדורליים כאלה בהתאם לדוקטרינות המשפט המינהלי, בית המשפט כאן קבע כי הטלת דרישה זו עלולה לפגוע בתמריצים הכלכליים החיוניים לעידוד תובענות ייצוגיות, החיוניים לאכיפת אינטרסים ציבוריים. בית המשפט הדגיש את ההגינות המינהלית, וציין כי המנגנונים הקיימים מאזנים די הצורך בין האינטרסים ללא צורך בבקשות מוקדמות, ובכך שולל דרישת קדם-הגשה נוספת. בסופו של דבר, פסק הדין ביטל את חובת הפנייה המוקדמת לרשויות, והתיר את השארת פסק הבוררות המקורי לעותר ולבא כוחו, תוך ביטול פסק הדין שדרש עליונות פרוצדורלית של פנייה לרשות, ובכך חיזק את מבני התמריצים הקיימים כיום הגלומים בתובענות ייצוגיות.