עפ"ג 58941-12-21

תקציר

במקרה שנבחן, הערעור נדחה בסופו של דבר הן על סמך לשון פקודת התעבורה והן על סמך נסיבותיו האישיות של המערער. התיק נסוב סביב סעיף 40א לפקודת התעבורה, הקובע פסילת מינימום של 10 שנים מהחזקת רישיון נהיגה לאדם שהורשע בעבירות תעבורה חמורות, אם יש לו הרשעות קודמות בעבירות דומות בעשר השנים האחרונות. ערכאת הערעור התייחסה לכוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 40א, והדגישה את הצורך להרתיע עברייני תנועה רגילים, המפגינים זלזול הן בחוק והן בשלום הציבור. למערער עבר משמעותי הן בעבירות פליליות והן בעבירות תעבורה, והראה דפוס של נהיגה מסוכנת וללא רישיון למרות הרשעות קודמות. בית המשפט המחיש כי למערער ניתנו שוב ושוב הזדמנויות לשיקום, אך הוא המשיך להפגין התנהגות הנחשבת אנטי-חברתית ומסוכנת לשלום הציבור. נמצא כי התביעה פעלה במסגרת זכותה לבקש עונשים סטטוטוריים, נוכח העבירות החוזרות ונשנות של המערער, ובא כוח המערער היה מודע לכוונותיו אלה. הסדר טיעון הושג אך נכשל בשל חוסר יכולתו של המערער לתקן כפי שצוין בתסקירי המבחן. המערער הורחק מקהילה טיפולית, דבר המעיד על אורח חיים שולי מתמשך וסיכון גבוה לרצידיביזם. בית המשפט לא מצא עילה ממשית לחריגה מעונש המינימום הקבוע בחוק, נוכח היעדר נסיבות מיוחדות והסכנה המתמשכת שנשקפה למערער לציבור אם יורשה לנהוג. לפיכך, הערעור נדחה ופסק הדין המקורי אושר.