עת"מ 14543-09-17

תקציר

העותר, שכן של המשיב מס' 1, ביקש לבטל את היתר הבנייה שהנפיק המשיב מס' 2 למשיב מס' 1, המאפשר תוספת של שתי קומות, עליית גג ומרתף נוסף לנכס של המשיב מס' 1, שהוכרז כמבנה לשימור, וכן שינויים בקומת הקרקע. העותר טען כי יש לבטל את היתר הבנייה משום שהוא כולל חלונות קרובים מדי לרכושו, פולש לרכושו ומתבסס על מפה טופוגרפית שגויה. עוד טען כי המשיבים פעלו בחוסר תום לב וכי היה שיהוי בלתי סביר בהליכים. בית המשפט דחה את טענות העותר ודחה את העתירה. ראשית, נמצא כי חל שיהוי בלתי סביר בהגשת העתירה, שכן העותרת ידעה על היתר הבנייה לפחות מאז שנת 2014 אך הגישה את העתירה רק כעבור שלוש שנים וחצי. עיכוב זה פגע במשיבה מס' 1, שכבר נקטה בצעדים למימוש ההיתר, לרבות הכנת פוליסות הביטוח הנדרשות ועריכת הסדרים עם קבלנים. שנית, בית המשפט קבע כי העותר לא הוכיח פגמים חמורים בהתנהלות המשיבים. נקבע כי היתר הבנייה תואם את התכנית המפורטת הרלוונטית, אשר העניקה ליחידת השימור שיקול דעת רחב בענייני גובה, כיסוי, קווי בניין והוראות תכנון נוספות. בית המשפט פירש את התוכנית כמאפשרת פתיחת חלונות בקו הבניין הצדדי, דבר שנמצא סביר. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי אין זה מתפקידם של מוסדות התכנון או של בית המשפט להכריע בשאלות קנייניות. לפיכך, לא ניתן לשמוע את טענות העותר כי חלק מהמתקנים המוצגים במפות שהגיש המשיב מס' 1 נמצאים בשטחו וכי קירות הבניין של המשיב מס' 1 השתרעו מעבר לאדמתו לא יכלו להישמע. טענות אלה יש לדון בבית המשפט המוסמך. בית המשפט דחה גם את טענות העותר ביחס למפה הטופוגרפית, וקבע כי הוועדה הסתמכה באופן סביר על המפה שהוכנה על ידי מודד מוסמך. לבסוף, קבע בית המשפט כי מאחר שהיתר הבנייה תואם את התכנית התקפה, אין צורך בהודעה פומבית על הבקשה להיתר. העתירה נדחתה, והעותר חויב לשלם למשיבים הוצאות בסך 35,000 ₪.