ת"א 19587-02-17

תקציר

פסק הדין דן בחוקיות האמצאה שנעשתה לפי תקנה 482 והאם יש לדחות את התביעה בשל תניית שיפוט זרה. באשר לנקודה הראשונה, בית המשפט קובע כי ההמצאה לא נעשתה כדין, שכן היחסים בין בעל הרישיון לבין הנתבע לא עמדו בעוצמה הנדרשת להנחת הידיעה. לגופו של עניין, התובעת, דובר, לא ציינה בבירור איזו חברה היא תובעת כנתבעת השנייה, ולא הוכח הקשר בין החברות הנטענות לבין דקו. משכך, לא התקיימו תנאיה של תקנה 482, המחייבת קרבה בין הנציג המוסמך לבין הנתבע. במעבר לנקודה השנייה, קובע בית המשפט כי תניית סמכות השיפוט הזרה בהסכם בין דקו לדובר עודנה תקפה וישימה, גם לאחר תום תקופת ההתקשרות החוזית. הצדדים המשיכו לפעול בהתאם להסכם, והארכת ההסכם בהתנהגות מלמדת כי ראו בו מחייב. טענותיה של דובר, המתבססות בעיקרן על התקופה החוזית, תומכות אף הן בתחולתו של סעיף סמכות השיפוט הזרה. לפיכך, יש לדחות את התביעה מאחר ובית המשפט נעדר סמכות, ובקשתו של דקו מתקבלת. בעקבות זאת נדרש דובר לשלם לדקו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪. ההחלטה מתקבלת על ידי רשם בתי המשפט וניתנת בהיעדרם של שני הצדדים ביום 19.6.2017.