ע"פ 7535/17

תקציר

במקרה דנן, עסק בית המשפט בשאלת סטנדרט ההוכחה הראוי הנדרש לטענת אי-כשירות לעמוד לדין לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי. השופט נ' הנדל והשופט י' קרא קבעו כי די בקביעת ספק סביר, בניגוד לדעתו של השופט י' וילנר כי יש צורך במאזן הסתברויות. הטענה המרכזית היא האם כשירות פרוצדורלית צריכה לדרוש את אותה רמת הוכחה כמו כשירות מהותית, הקשורה בדרך כלל לטענת הגנה המצביעה על כך שמחלת נפש או ליקוי נפשי גרמו לנאשם לא להבין אישומים או להשתתף בהליכי משפט. דעת הרוב הדגישה שיקולי מדיניות והוגנות משפטית, והציעה כי שני סוגי התביעות צריכים ליהנות מאותו סף של ספק סביר, מה גם שממצאים של אי כשירות פרוצדורלית רק מביאים לעצירה זמנית של הליכים, מה שמאפשר בחינה מחודשת אפשרית. נקודת מבטו של השופט הנדל הדגישה כי בעוד שאי-כשירות פרוצדורלית אינה שוללת ישירות עבריינות פלילית, היא חיונית למשפט הוגן, העולה בקנה אחד עם עקרונות מערכתיים של הגנה על זכויות הנאשם. השופט הנדל התייחס גם להיסטוריה החקיקתית, למשפט המשווה ולמשפט העברי כדי לתמוך בעמדה זו. ההחלטה לקבל את הערעור הביאה לביטול גזר הדין וגזר הדין הקודמים.