דב"ע לד/49 - 3

תקציר

המקרה סובב סביב עובד מוסלמי שהתפטר מעבודתו בחנות ירקות לאחר שעבד בה כעשר שנים בעקבות ויכוח עם מעסיקו על הלוואה של 10 ל"י ואי תשלום דמי החופשה שלו. העובד טען כי נעלב על ידי מעסיקו במהלך הוויכוח, מה שהוביל אותו להתפטר. עם זאת, המעסיק הכחיש כי השתמש בשפה זו. העובדת הגישה תביעה לבית הדין האזורי תל אביב-יפו בדרישה לפיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, גמול שעות נוספות וגמול הלנה בגין שכר כנגד המעסיק. בית הדין פסק לעובד פדיון ימי חופשה בסך 411.50 ל"י והלנה פיצויים מיום הגשת כתב התביעה המתוקן, ואילו המעסיק חויב לשאת בהוצאות המשפט בסך 500 ל"י. הן המעסיק והן העובד ערערו על החלטת בית הדין האזורי. המעסיק טען כי העובד קיבל את החופשה השנתית המגיעה לו וכי יש לראות בחגי ישראל ימי חופשה שנתית לעובדים ערבים, טענה שבית הדין דחה. בית המשפט הסכים גם עם החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפיצוי של הלנה, וראה באי תשלום דמי חופשה טעות כנה. גם ערעורו הנגדי של העובד, שביקש פיצויי פיטורים, נדחה, שכן בית הדין אישר את קביעת בית הדין האזורי כי גרסת העובד לאירועים אינה אמינה. בנוסף, בית המשפט קבע כי שבתות וחגים יהודיים אינם ימי חופשה שנתית לעובדים ערבים וגם חגים מוסלמיים אינם נחשבים ימי חופשה. הערעור והערעור שכנגד נדחו, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו. ההחלטה הדגישה את חומרתן של מילים מעליבות, במיוחד כאלה המכוונות ללאום או לדתו של העובד, ואישרה כי מילים אלה יוצרות סביבת עבודה עוינת, המצדיקה התפטרות עם פיצויי פיטורים. עם זאת, מאחר שבית הדין האזורי לא מצא את גרסתו של העובד אמינה, התפטרותו אינה מזכה בפיצויי פיטורים במקרה זה.