ע"א 55980-01-24

תקציר

הערעורים הם על סכסוך על חכירת חלקת קרקע בפתח תקווה לשימוש עסקי. המערערים, בעלי הקרקע, השכירו את השטח למשיבים לתקופה של 72 חודשים עבור עסקי חלקי החילוף למשאיות של המשיבים. עם זאת, המשיבים פונו מהנכס לאחר שלא קיבלו רישיון עסק מהעירייה, שכן הקרקע יועדה לשימוש חקלאי. המשיבים תבעו את המערערים בגין פיצויים בסך 1,642,695 ₪, וטענו, בין היתר, כי המערערים הציגו מצג שווא לגבי סיווג הקרקע ולא גילו מידע חיוני על פינויים בעבר ועל הקושי לקבל היתר לשימוש לא חקלאי. בתוך כך, הגישו המערערים תביעה שכנגד בסך 1,424,314 ₪ בגין דמי שכירות שלא שולמו. בית משפט השלום בפתח תקווה דחה הן את התביעה והן את התביעה שכנגד, בקובעו כי שני הצדדים היו מודעים למגבלות התב"ע ותרמו להפרה. עוד קבע בית המשפט כי הנזקים שנגרמו לשני הצדדים קשורים זה בזה ולכן אין לפצות אותם על ידי הצד השני. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה. לאחר עיון בערעורים, מצא בית המשפט העליון כי החלטתו של בית משפט קמא בעניין הסכם השכירות התבססה על היעדר ראיות מספיקות. עוד קבע בית המשפט כי אי חשיפת מידע חיוני על ידי המערערים, בדבר חוסר הסבירות לקבלת היתר לשימוש שאינו חקלאי, עשויה הייתה להשפיע על החלטת המשיבים להתקשר בחכירה. לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, הפך את החלטת בית משפט קמא והחזיר את התיק לעיון נוסף ולהכרעה לגופן של הטענות והטיעונים שהציגו הצדדים. בית המשפט קמא יחליט אם נדרשות ראיות נוספות או אם די בראיות הקיימות לצורך הכרעה. לשני הצדדים תהיה הזדמנות להציג את טענותיהם, ובית המשפט יקבע את דרך הפעולה המתאימה ואת כל הנזקים הפוטנציאליים.