בד"א 132/16

תקציר

המערער, עורך דין במקצועו, הורשע על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בביצוע עבירות משמעת ונגזר דינו בהתאם. הן המערער והן המשיב ערערו על פסק הדין. המערער טען כי למשיב אין סמכות לשלוח חוקרים פרטיים לעקוב אחריו, כי יש לפסול את הראיות שנאספו, וכי התמונות והמסמכים שהוצגו כראיה אינם קבילים. עוד טען המערער כי המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא אינן נתמכות בחומר הראיות וכי לא היה מקום להגיש את האישום השלישי בתלונה. המשיב טען כי העונש שהוטל על המערער היה קל מדי. בית המשפט דחה את טענות המערער וקבע כי למשיב סמכות לחקור עבירות משמעת אפשריות, כי הראיות קבילות וכי מסקנותיו של בית משפט קמא ראויות ועולות בקנה אחד עם הראיות שהוצגו. עוד קבע בית המשפט כי האישום השלישי הוגש בטרם עת ולא היה צריך להיכלל בתלונה. באשר לערעורים על גזר הדין, הסכים בית הדין עם המשיב כי העונש היה צריך להיות חמור יותר, אך הביא בחשבון את עברו המשמעתי הנקי של המערער, את עבודתו למען ניצולי השואה ואת הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות. לפיכך, דחה בית המשפט את שני הערעורים על גזר הדין והורה למערער לשלם את הוצאות לשכת עורכי הדין.