רע"ב 119/19

תקציר

פסק הדין עוסק בבקשה לחופשה לצורך ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, שאישר את החלטת ועדת השחרורים לדחות שחרור מוקדם של אסיר ביטחוני ישראלי. המבקש, המרצה עונש של 20 שנות מאסר בגין סיוע למחבל מתאבד ומכירת נשק לביצוע פיגועים נגד מטרות ישראליות, טען כי הסירוב להתחשב בוויתור הנטען שלו על אידיאולוגיה וקשרים ארגוניים מטיל נטל בלתי עביר על אסירים ביטחוניים המבקשים שיקום ושחרור על תנאי. הוא טען שניתק קשרים אלה, אך ניסיונותיו להפגין שינוי זה, בעיקר באמצעות ראיונות ותוכנית שיקום, נדחו על ידי הרשויות. הוועדה הדגישה את מאמציו האחרונים, ולא ארוכי השנים, של המבקש לנטוש קשרים אלה, לצד אי השתתפותו בתוכניות שיקום בכלא, בין היתר בשל סיווגו. יתר על כן, המועצה הטילה ספק באמינות ההערכות התומכות בטענותיו, בהתחשב בבעיות משמעת בעבר ובספקות לגבי מניעיו הנוכחיים. בית המשפט לעניינים מנהליים גיבה את התמקדותה של המועצה בבסיס האידיאולוגי של המבקש לעבירותיו, וציין כי הדבר מעיד על מסוכנות מתמשכת, למרות היעדר התנהגות בלתי הולמת לאחרונה. עוד הודגש כי לאסירים אין זכות מובנית לשחרור מוקדם, במיוחד כאשר הראיות לתמורות אידיאולוגיות הן מינימליות או חשודות. למרות שצוינו כמה מחדלים פרוצדורליים, כגון אי ביצוע הערכה פסיכולוגית, אלה לא נתפסו כמשפיעים על ההחלטה באופן משמעותי מספיק כדי להצדיק שינוי. בסופו של דבר נדחתה הבקשה, ובכך אושרה התפיסה כי בפני האסירים הביטחוניים ניצבים מכשולים משמעותיים בהוכחת נכונותם להשתלבות ואיום מופחת, אך אין להם זכאות מובנית לשחרור על תנאי.