פש"ר 1166/00

תקציר

היו"ר סבור כי יש להחזיר את תביעת החוב למנהל המיוחד משום שלא ניתן לקבוע כי חובו של החייב התיישן. המנהל המיוחד טוען כי הצדדים המעורבים חזרו להסכם משנת 1986, המחייב את החייב בתשלומים עתידיים על בסיס הכנסותיו. כמו כן, ניכרת כוונת הצדדים לקיים את ההסכם משנת 1986, והחייב נדרש להמשיך ולהגיש דוחות. עוד מציין היו"ר כי מאחר שהחייב הודה בהסכם ולא הפר אותו, חלה התיישנות. בינתיים, החייב מאמץ את החלטת המנהל המיוחד וטוען כי התאגידים יכלו לתבוע אותו על אי מילוי התחייבויותיו על פי ההסכם. המנהל המיוחד קבע כי עילת התביעה נגד החייב התגבשה בשנת 1988; לכן, התאגידים היו צריכים להגיש בקשה לסעד פיצול. עם זאת, השופט חולק ומצדד ביו"ר, וקובע כי כל חובת תשלום חודשי יוצרת עילת תביעה חדשה. הנה כי כן, עילות התביעה בגין חובות התשלום של החייב שהיו בפירעון לפני שבע השנים שקדמו להגשת תביעת החוב אינן מיושנות. יתר על כן, השופט מסכים עם היו"ר כי ההסכם משנת 1995 אשרר את ההסכם משנת 1986, וטענת ההפרה של התאגיד מתייחסת לעילות שמקורן בשנת 1995 ואילך, כך שתקופת ההתיישנות חלה. באשר להוכחת החוב, מקבל השופט את טענת המנהל המיוחד כי התאגידים לא הוכיחו די הצורך את טענת החוב, שכן היו להם הזדמנויות רבות להביא ראיות אך לא עשו כן. לפיכך, השופט מקבל חלקית את הערעור על טענת ההתיישנות, אך מקבל את קביעת המנהל המיוחד כי תביעת החוב נעדרת ראיות מספיקות.